איך עושה לאט

הנה משהו שאני אומרת להורים לילדים צעירים עם עיכוב התפתחותי/עיכוב שפתי/חוסר שטף בדיבור. אולי אני בכלל אומרת את זה לכל ההורים שאני פוגשת כקלינאית תקשורת. הילדים שלנו צריכים שנדבר אליהם לאט יותר. הבעיה היא שלשנות את קצב הדיבור שלנו זה קשה. ומאולץ. אז אני נותנת להם טיפ- לא לאט יותר. פשוט יותר מרווחים. יותר הפסקות. להגיד את מה שאנחנו רוצים להגיד ואז לחכות. ולחכות.

אני יודעת כי פגשתי הרבה ילדים שהיו צריכים ------זמן------ בשביל לקחת את תורם. זה נכון במיוחד לגבי ילדים שיש להם קושי, גם אם קטן, בשפה או בדיבור.

בסופשבוע הלכנו לטיול אמהות-מתבגרים. 3 חברות עם 3 מתבגרים. הרעיון היה לעשות קמפינג, ללכת לישון מוקדם, לקום מוקדם, לקפל את עצמנו, לצאת לטיול מאתגר בזריחה, לחזור. זה הצטמצם ל"הם באים לישון אצלנו בבית החמים והנוח, כולנו הולכים לישון מאוחר מדי וקמים מוקדם מדי, אבל מפספסים את הזריחה" אבל מה? היה כיף ממש והיה טיול מאתגר ושווה במיוחד, בזה לא חיפפנו.

חזרתי עם פירות אדומים קטנים ועם ענפים של צמח בלתי מזוהה, חום אדמדם, נחושה בדעתי להכין מהם דיו בעקבות הספר ממלא השראה שלקחתי מהספרייה, בעל השם הישיר "להכין דיו".

כל אחר הצהריים אתמול קראתי את הספר ובערב כבר לא יכלתי להתאפק, הלהבתי את זיו ורקחנו את הדיו הראשון שלנו, דיו של חובבנים. בלילה מנור שאל אותי מה מלהיב בלהכין צבע בעצמי, למה זה עניין. טוב ששאל, כי אז יכלתי לנסח גם לעצמי ש-

לאסוף את החומרים

שאותם צריך למעוך

ואז לבשל על אש נמוכה הרבה זמן (חיפפנו, זאת פעם ראשונה)

ואז לסנן

ואז לעבות עם חומר מעבה (חיפפנו # 2)

ואז לטבול מכחול

ואז לצייר (ולגלות שכל האדמדם הזה נתן גוון ירקרק בכלל)

כל זה

זאת העצירה שאני מסוגלת לעשות. וגם רוצה. כי לדבר יותר לאט- אני לא יכולה, זה חזק ממני. לעבוד על ציור לאט יותר, להתאפק, לחכות שיהיו לי את כל החומרים כדי להתחיל לעבוד, אפילו לחשוב לפני שאני מתחילה- קשה מדי. אבל כל עוד אני בתוך התהליך, אני מוכנה לגמרי להפוך אותו לאיטי יותר.

וזה יכל להסתיים בזה, כי זה לגמרי מספיק, אבל אז החלטתי שלכבוד הפוסט הזה וכצעד לכיוון הכללי של "רוקחת דיו רצינית" (וסבלנית) יותר שאני שואפת להיות, אני צריכה לבדוק איך קוראים לצמח החום-אדמדם הזה שמצאתי. וכאן כבר נתקלתי בצירוף מקרים די מטורף לדעתי, ומשמח מאוד. הצמח הזה נקרא "מעגן הסבלנות" או "עשב סבלנות" או "גינת סבלנות" ובקיצור- סבלנות. אני לא מתווכחת עם צירופי מקרים, אני מקשיבה. בסבלנות. ומתכוונת ללמוד איך להכין דיו בצבעים שונים, לנסות, להתנסות, אחרי זה יש לי שאיפות גדולות אחרות, נגיד להכין נייר בעצמי כמו נוריה הספרדייה ששלחה לארבל מכתב מלא כוונה. והאמת היא שההאטה היא רק תירוץ. היא הדרך לשים לב לפרטים ואז גם להעריך אותם. לצייר יכול להיות פשוט כמו לפתוח את המגירה השנייה בארונית היצירה, להוציא משם דף מתוך בלוק שלם שקניתי, להוציא ממגירה אחרת צבעי מים ומכחולים שגם אותם קניתי ולצייר. ולהתאכזב. ולנסות שוב. ולאהוב קצת יותר. אולי. וזה יכול להיות שלצייר זה לצאת רגע לטיול קטן, אפילו בשכונה, ולמצוא עלים יפים במיוחד, ואיכשהו להפוך אותם לדיו ולבדוק איזה צבע הם מוכנים לתת (לא מה שחשבתי, אבל לא מעורבת כאן שום אכזבה) ואז לשרבט משהו ובאופן לא מפתיע- אני מה זה מרוצה. והתוצר לא יפה יותר בהכרח, אבל הייתי שם מההתחלה.